כשיצאתי מבני ברק לפגישה הזו באותו בוקר לא ידעתי כמה משמעותית היא תהפוך להיות בי.
חשבתי,
נו,
עוד פגישה עם חברה חילונית שרוצה להשתעשע עם הרעיון שיש לה חברה דוסית עם פאה שנראית
כדבריה "כמו קסדה על הראש שלך".
אבל לא.
כל כמה שעות, היא עדכנה את הבית שלה ואני את שלי, שאנחנו ממשיכות לשבת.
היה שם תהליך לימודי בין שתינו.
לא היה קל…
נגענו בשיחה בהכל. כמעט.
היתה זו נגיעה מפרה, מעצבת, נשית מאוד, דיפוזיה של יחד, שוני ודמיון. דיברנו על בטחון עצמי
שנדרס ועל איך בונים אותו מההתחלה, דיברנו על חינוך ילדים, על זוגיות, על תהליכי יצירה, על
חרדים וחילונים והרבה על זכרונות ילדות.
הוי, זה היה טוב.
זה היה יום אחד.
כשחזרתי הביתה וסיפרתי לכולם כאן על הפגישה עם לירי, הרגשתי שאני לא יכולה להשאיר את כל
תבונת הנשיות הזו בתוכי.
ביקשתי רשות מלירי.
לחשוף.
כי מה שדיברנו שם על הגבעה ברמת אביב באותו יום אחד ,
הוא חומר נכון ומלמד,
מעשיר ונותן כלים,
"הוא לא יכול להישאר רק שלנו".
אמרתי לה.
והיא הסכימה.
אני יודעת להגיד איזה תהליך עברתי שם,
אני יודעת שגם היא עברה.
מה קורה לנו בתוכנו כשאנחנו נמצאות במערכות היחסים שלנו,
ילדים, בעל, הורים, קהילה,
מה קורה לנו כשאנחנו עומדות מול בורא עולם בתפילה.
כך נולד הספר החדש שלי